מאת לי מיי חן

המפגש הראשון בלימודי ביבליותרפיה – שיטת טיפול נפשי העושה שימוש בקריאה, כתיבה ובאמנות המילה – נפתח במשפט שהמנחה כתבה על הלוח: "לכל מקום שאני הולך אני מגלה שמשורר היה שם כבר לפני". הציטוט מיוחס לזיגמונד פרויד, והוא מבטא את כוחה של השירה לחקור את מעמקי נפש האדם.

המשפט הזה עלה בראשי השבוע, כשקראתי על אסף אבידן שציטט את ליאונרד כהן בהתייחסו למחסום יצירה: "אם הייתי יודע מאיפה שירים באים, הייתי מבקר שם יותר".

אם למתוח קו בין פרויד לכהן, נדמה ששניהם מתייחסים למרחב הנסתר מן העין וגלוי ללב פנימה. מקום שממנו בוקעות המילים, עוברות דרך הגרון ומרעידות את מיתרי הקול במנגינה משלהן – מילים המבקשות דרך אחרת להשמיע קול: כשירה, ככתיבה, בהקשבה לטקסט ספרותי. מילים שאינן כפופות להיגיון לשוני, מילים המזמינות אותנו להיפתח למשמעות שמעבר לפשט.

כתיבת הנגורי

״אני כותבת לעצמי… אני ודאי כותבת לי. משהו מעיק או משהו עולה על גדותיו, טוב או רע, ויש צורך לכתוב." (זלדה)

מהו הדבר שהיד האוחזת בעט מבקשת להעלות על הנייר? הכותב לא בהכרח מתייחס אליו כאל שירה, המנחה בסדנה מכנה אותו "תרגיל כתיבה", מטפלים והוגים משתמשים בשמות שונים. דייוויד בואדלה, הוגה גישת הביוסינתזה, התייחס לשירה כצורת ביטוי עמוקה שמגיעה ממקום פנימי ומהותי. אבל מה שמתחת לכל השמות? מה הוא הדבר שמבקש להיכתב?

באחד משיעורי הביבליותרפיה דיברנו על מילה יפנית שלא קיימת בשפה העברית. בדומה למילים רבות בשפה היפנית, היא הרבה יותר ממילה – זוהי תפיסת חיים שמאגדת מסביבה עולם של רגשות, תחושות וחוויות שניתן ממש לחוש אותן בגוף. שדה נרחב של הוויה, שאינה מומשגת או מתקיימת באופן מוחשי, אבל בהחלט נמצאת בעולמות הרוח והנפש.

במשמעותו המילונית הפשוטה, נגורי (Nagori) ניתן לתרגום כ"עקבות", "שאריות" או "זכר". משמעותו הרחבה מתייחסת לעקבות שהותיר הזמן – שארית של חוויה שממאנת להיעלם, התהודה הרגשית של עונה שדועכת, היופי העדין של פריחת הדובדבן האחרונה, או הלגימה האחרונה של תה עונתי. במהותו, המושג עוסק בהערכת הרגע הנוכחי תוך הכרה באי–קביעותו – בניגוד למושג המערבי של נוסטלגיה שמביט לאחור בכמיהה. למשל: אכילת מנגו בסוף עונת הקיץ. כשאני אוכלת אותו, אני מתענגת על הפרי, ובה בעת מבינה כי עונת בשלותו הגיעה אל קיצה – ועוד מעט לא יהיה עוד.

במונחים של ביוסינתזה, נגורי מבטא רצון לשוב לתחושה עמוקה של קרקע פנימית – תומכת, מרפדת ועוטפת. קרקוע שכמוהו גם השירה עבורו: אני מוצאת אותה נכתבת מתוך כמיהה לרובד משותף לכולנו, לחזרה אל החיבור. שירה נכתבת מהמעמקים, מהמקום המשותף לכולנו, ולכן בכוחה לבסס חיבור עמוק לקרקע שממנה צמחו כל בני האדם. החיבור והכמיהה להזנה הראשונית – עוד לפני המפגש הראשון עם כאב הלידה, ומיד לאחריה, ושוב ושוב בשלבי ההתפתחות השונים של חיינו.

ככותבת, יש לי אפשרות בחירה להנכיח את החוויה עצמה במקום לתאר אותה. המרווחים בתוך השירה מזמינים את הקורא.ת למצוא את שהיה שם – את החוויה המשותפת. בדומה לנגורי, בתוך הגעגוע לעונה החולפת אני מוצאת מרווח של נשימה – הקשבה למרווחים שבין העונות. לעיתים, ההקשבה היא האזנה לנגורי של מישהו אחר, ואנחת רווחה קלה: אינני לבד בעולם. הנגורי משותף לכולנו.

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי כותבת לא מעט על הנגורי האישי שלי – וכמו מרפדת את עצמי בתחושה עצמה, מנכיחה אותה. על אף שמדובר בגעגוע אל מה שהיה ואינו עוד – או אולי אפילו מעולם לא היה, אלא רק כמיהה הייתה היא זו.

אִם קָשֶׁה לְהָבִין אֶת עֻבְדַּת הַגּוּף
מָה לְגַבֵּי פְּלִישַׁת דְּבָרִים הַסְּמוּיִים מִן הָעַיִן,
וְאִם מָה שֶׁהָיָה כָּל הַשָּׁנִים תְּהוֹם,
אֵינוֹ אֶלָּא יֶלֶד מִתְכַּוֵּץ אֶל חֵיק עַצְמוֹ לִישֹׁן

זַרְעֵי הָעֵצִים מְעוֹפְפִים מִבְּעַד לַחַלּוֹן
בִּקְלִילוּת שֶׁל מְשֻׁלְּלֵי מִשְׁקָל,
אֲבָל מִתַּחַת לְמַבַּט הָעַיִן הָאוֹהֶבֶת
גַּמְדֵי הַפְּרָחִים מְזַקִּיפִים אֶת עַמּוּד נְשִׁימָתָם.

עָלֵינוּ לִהְיוֹת נְדִיבִים לַחַיִּים,
שֶׁלֹּא תָּמִיד נְדִיבִים כְּלַפֵּינוּ,
לְסַמֵּן אֶת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִגַּעְנוּ אֲלֵיהֶם
כְּאִלּוּ הֵם מְחוֹזוֹת חֲלוֹמוֹתֵינוּ, לִקְרֹא
עָבָר לְעַצְמוֹת הַזְּמַן שֶׁנִּצְבְּרוּ בִּמְצוּלוֹת הַזִּכָּרוֹן.

מתוך "אקלים אחר", מאת נורית זרחי.

כל כתיבה מחפשת כתובת

החיבור שלי עם הכתיבה החל הרבה לפני שיכולתי לחשוב עליה ככלי טיפולי. בילדותי היא הייתה החברה שאפשר לספר לה סוד כמוס לחמור ולסוס. עם הזמן, וכבר בגיל צעיר מאוד, הכתיבה הפכה להיות כלי הקיבול לכל מה שעבר עליי, מלפניי ומצדדיי. חברה טובה, אחות מדומיינת, והאם שמילאה את המטען הרגשי והעניקה לי את החיבוק שאמי לא הורגלה בו.

המחברת ספגה בשתיקה כל מה שהיה לי לומר. היא הייתה המקום שבו הצל והמהות גם יחד יכלו לבוא לידי ביטוי. ולעיתים היא הייתה שם פשוט כדי שאוכל להוריד את המסכה ולנשום לכמה רגעים בלעדיה. הכתיבה העניקה לי את האפשרות להיות נשמעת. היא הייתה המטפלת הראשונה שלי.

כתיבה שנוכחים בה המהות והצל, הייתה גם כתיבתו של אחי אדם. אחי כתב בחסד. הוא ניהל יומן ולעיתים כתב גם שירה, הלחין לה מנגינות, ניגן ושר אותה. היומן שלו הפך מסע של כתיבה מהחיים אל המוות.

את כתביו מצאתי לאחר מותו על הספרייה בחדרו – מפוזרים במחברות מתקופות שונות, גלויים לעיני כל. בעצם כתיבתו הקדחתנית, אדם הנכיח את הוויתו בעולם והותיר בו את חותמו, כמו ששירה ופרוזה, וכתיבה בכלל, מסוגלות לעשות. שנים רבות לאחר היעדרו, הוא נוכח יותר מאי פעם – עם סימן ברור שקיבלתי מהשירה, כמובן, שמהדהד אצלי מאז ועד היום:

לוּ רַק נִיתַּן וְאֶלְמַד
אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל עֵץ אֶחָד

מתוך "ברוש", מאת אהוד מנור.

כתביו של אחי התגלו כתיעוד מצמרר של כתיבה מיוסרת, של כותב המשווע להבנה – בעיקר של עצמו. כך נוצר עבורי קו דק מקשר: הכתיבה כמרפאת, והכתיבה ככלי ביטוי שאינו מספיק לעצמו. כל כתיבה צריכה כתובת – מישהו שיקבל אותה, שיקרא, שיבין.

רוֹדֵף אַחֲרֵי הַזְּמַן בְּמִרְדָּף חֲסַר סִכּוּי
רָץ מִבְּלִי לִרְאוֹת לְאָן וּלְהָבִין
זֶה לֹא שָׁפוּי
אָמְרוּ כְּבָר הַכֹּל
אֵין מָה לְחַדֵּשׁ
קָשֶׁה לִתְפֹּס שֶׁאֶת הַכֹּל כְּבָר יֵשׁ

"כישוף"ֿ, מאת אדם חן ז"ל.

במאמרה "לרצף את קו השבר במילים – ביבליותרפיה בעקבות אירועי 7 באוקטובר", טוענת שרון לנדא שהכתיבה והאמנות מאפשרות ליצור קרקע מעצם יכולתן הסימבולית במצבים שבהם לא ניתן למצוא מילים לתאר את שהתרחש. "המפגש המטלטל עם אכזריות אנושית ועם תכנים קשים לעיכול, יצר מתקפה עזה על הרגש והחשיבה והותיר רבים בתחושה ששפת היומיום קרסה אל מול הזוועות, ושהיא אינה מספיקה כדי לבטא את עוצמת השבר,״ היא כותבת. ״הביטוי ׳אין לי מילים׳ נשחק עד דק, ובו–זמנית, ביטויים שגורים כמו ׳בוקר טוב׳ ו׳מה שלומך׳ נטענו במשמעות מכאיבה."
הנחת היסוד של הביבליותרפיה היא שלספרות יש כוח תרפויטי, וביכולתה להוות מעין ״קול שלישי״ אם משלבים אותה ב"דיאלוג הטיפולי,״ ולא רק בעבודה עם טראומה. שילוב המילה הכתובה במפגש הטיפולי מאפשר השתקעות בעולם הפנימי, בדומה לטיפול הנרטיבי, ומזמן חומרים שאינם נגישים בשפה המדוברת. הכתיבה מאפשרת למטופל תנאים להיווצרות של חיבור ומגע שלו עם עצמו.

במאמרה, לנדא מתייחסת בעיקר לטיפול בטראומה. היא מצטטת את בסל ואן דר קולק מספרו "נרשם בגוף״ (פרדס הוצאה לאור, 2021, תרגמה איריס רילוב) שטוען כי ההחלמה מטראומה דורשת מהאדם לאפשר לעצמו לדעת את מה שהוא בעצם יודע, ומציע את הכתיבה ככלי לגילוי עצמי בשפה. את מעשה הכתיבה הוא מתאר כמצב דמוי– טראנס המאפשר תנועה של חיבור בין כל חלקי המוח, האחראים להתבוננות עצמית ולבניית נרטיבים.

לנדא מתייחסת גם לדבריה של פרופ' דנה אמיר על הכאב הנובע מבדידות ותסכול כאשר אדם אינו מוצא מילים לתקשר את סבלו ולהעיד על מה שעבר עליו. אמיר מדגישה את חשיבותם של שלושה מרכיבים: הסיפור, הקול המספר והאוזן השומעת. בהיעדר אחד מהם, טוענת אמיר, לא תהיה לנפש יכולת לספר סיפור או לכונן את עצמה כסיפור. אין די במילים בלבד – האדם זקוק גם למי שישמע אותו.

כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב בַּחֲשֵׁכָה
זְמַן אָרֹךְ דַּי
עֵינֶיךָ מִתְרַגְּלוֹת לָאֲפֵלָה
וְאַתָּה עָלוּל לַחְשֹׁב בְּטָעוּת
כִּי אֵינְךָ צָרִיךְ יוֹתֵר אוֹר

אוֹתוֹ דָּבָר גַּם בַּכְּאֵב

"עלול״, מאת אהרן בס.

מהמהות אל הצל, ובחזרה אל האור

בגיל ההתבגרות נוסף לכתיבה שלי מימד אסתטי. כתבתי את שיריי הראשונים, והחל לבצבץ גם הצורך לחשוף אותם לעולם. היום, בדיעבד, כמטפלת ואחות שכולה לאח שכתב את עצמו לדעת בחייו, אני מבינה כמה חשוב להשמיע קול דרך הכתיבה. אני גם מבינה שכתיבה לבדה אינה מספיקה – היא זקוקה לקורא, למפגש, למישהו שיקבל אותה ויבין. כתיבה ללא נמען היא כמו שיחה חד–צדדית.

בנובמבר האחרון, בעקבות קריאת הניוזלטר של בית הספר לביוסינתזה, חיפשתי לקרוא עוד על המקום של השירה בעבודתו של דיוויד בואדלה. בגישה שהגה ופיתח הוא השאיר מקום לדרכים שונות להבעה, וראה באמנויות דרך לגשר בין הגוף והנפש. הוא האמין שבעזרת השירה והביטוי האמנותי ניתן לפתח מודעות פנימית, לשחרר רגשות וליצור שינוי טיפולי. השירה הייתה חלק מחייו, אך לא רק לשם האמנות – אלא ככלי טיפולי.

בספרו המכונן "Lifestreams: An Introduction to Biosynthesis" (הוצאת ראוטלג' וקיגן פול, 1987) אין התייחסות ישירה לכתיבה כדרך להביע ולשלב בטיפול הביוסינתזי, אך מעניין להתייחס לפרק השמיני, "Facing and Sounding – eye-contact, voice and language" – העוסק בקשרים בין מבט, קול ושפה בקשר הטיפולי. אמצעים אלה – קשר עין, קול, שפה – ניתנים לחלוטין להגדרה כחלק ממה שמגדיר גם את הכתיבה והבעתה דרך שירה, טקסטים ספרותיים או כתיבה אינטואיטיבית.

את החיבורים הללו – מהחוויה אל ההבנה, בין ביבליותרפיה וביוסינתזה – אני עושה בשנתיים האחרונות בלימודי הביבליותרפיה. את ההתפתחות והמעבר שבין החוויה עצמה להבנה הלוגית – שלכתיבה משמעות אדירה בריפוי – אני מבינה תוך כדי תנועה. ראשית, החיבור בין שתי הגישות, המחוברות כל כך בפעימתן הקיומית – פעימת הלב המאפשרת לעצמי להיחשף – ממשיך להתגלות בפניי, וכל פעם בהתפעמות חדשה. בשפת הביוסינתזה אני מנסחת כעת שורות אלה: הכתיבה היא היכולת להביע את שלושת הרבדים של הקיום – מסיכה, צל ומהות. לכל אחד יש תפקיד משמעותי בהחצנתו את המילים על הדף. שנית, התנועה שהכתיבו לי החיים עצמם לאחר שאחי מת.

ביום ההלוויה נקרה בדרכי שיר של יונה וולך שהוקדש ליום הולדתה – שחל באותו היום. השיר, שכמו דיבר אליי את קולו של אחי ומנסה להעביר לי מסר, היה אחד מתוך עשרות שליוו אותי בדרך הפרידה ממנו, בעיקר בשנה הראשונה. שיר, ועוד שיר, נקרו בדרכי – בעיקר בדרכים – מעבירים מסרים, חודרים פנימה ברגש כואב אך עמוק ומחייה.

זו הייתה תחילת החזרה שלי לכתיבה שלי עצמי. ההיכרות שלי את אחי מחדש דרך שירתם של אחרים – אוספת את השירים לתוך מחברת (השתמשתי במחברת כתיבה שאחי הזמין לפני מותו, והגיעה לאחריו – ובה אספתי את כל השירים שתמכו בי בדרך, כמו מקל הליכה חזק ויציב). מתחברת לאחי, אך לא פחות אל עצמי מחדש. יורדת אט אט במעמקים אל נפשו של האדם (נפשו של אדם) – כשהטקסטים שנקרו בדרכי משמשים לי כשיקוף להוויה של אחי בחיים, וגם לאלה שלאחר המוות.

מאתגר לתאר את החוויה הזו במילים. השפה נועדה להשליט סדר והיגיון – היא שייכת ליסוד האוויר והחשיבה, להבנה אקטודרמית. אך ביסוד הזה קיים גם עולם הרוח, שם הדברים נשגבים מעבר לשפה ולהבנה רציונלית. וכמו בכל החקירה את השירה עד כה, קיים בה יסוד רוחני, עמוק, בעל רבדים נסתרים רבים יותר מאלה הגלויים. וקיימת בה ההוויה, החוויה הגופנית, הרגשית והידיעה הפנימית.

בדיעבד, יותר מחמש שנים מאז מות אחי, אני יכולה לומר שעברתי חוויה תרפויטית. אך אחטא להרגשה האותנטית שחוויתי במהלך שנת האבל הראשונה ומאז – חיבור עמוק לאחי דרך הכתיבה שלו ודרך שירתם של אחרים שנקרתה בדרכי. אדם, שנשמתי הייתה מחוברת בשלו.

בספריו, מתאר הפסיכיאטר ד"ר בריאן ל. וייס את ההיפנוזה ככלי לגישה אל זכרונותיהם העמוקים של מטופליו, כולל זכרונות מגלגוליהם הקודמים. בספרו הראשון ״שיעורים ושורשים בזמן״ (הוצאת מרקם, 1996, תרגמה סמדר ברגמן) הוא מתאר כיצד באחד מטיפולי ההיפנוזה שנהג לערוך החלו להופיע מדריכים רוחניים שמדברים אליו דרך המטופלת שלו. למדריכים אלה מסרים מדויקים על בנו המת ועל תכליתו בחיים של ד"ר וייס עצמו. כך הוא חווה שינוי יסודי בדרך טיפולו, באמונותיו ובהתייחסותו לחיים ולמוות.

אני יכולה לומר שהשירים שנקרו בדרכי – בנסיבות ובתזמונים שבהם הגיעו אליי לאחר שאחי מת – שימשו לי כמדריכים רוחניים שאחי בחר להשמיע את קולו דרכם. הם חיזקו עבורי את החיבור שבין עולם הנפש, הגוף והרוח, וחיברו אותי חיבור עמוק פנימה – אל המהות.

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

"החיים שיש לך", מאת יונה וולך.

________________________________________________________________________________

לי מיי חן – סטודנטית בהתמחות, מחזור 16.