מאת שחר אטואן

הפעם הראשונה שיניב גפנר נתקל בשמו של אלכסנדר לואן הייתה במהלך השירות הצבאי. חבר של המשפחה הביא לו את הספר "Love and Orgasm" (Collier Books, 1975). כמה שנים לאחר מכן, כשגפנר עבר להתגורר בניו יורק, אותו חבר משפחה – שהיה מטופל של לואן ומיודד עמו – המליץ לו להיפגש איתו. לשמחתו, לואן הסכים לקבלו.

השנה הייתה 2002. לואן כבר סגר את הקליניקה שלו בניו יורק ועבד בביתו בניו כנען, קונטיקט, עם מעגל מצומצם של לקוחות. גפנר נהג לנסוע אליו מניו יורק – שעה נסיעה לכל כיוון – והוא זוכר זאת כחוויה מיוחדת מאוד. "הייתי אז צעיר לאחר שירות צבאי ונחשבתי בעיני עצמי אדם בריא, בוגר, נבון ואהוב על הבריות, אבל מתחת לפני השטח הרגשתי כמו ילד מבולבל, מפוחד ובודד," הוא כתב בהקדמה לספר "שמחה: ההתמסרות לחיים ולגוף" שתרגם, ערך והוציא לאור ב-2020. "הוא היה אז בן 92, זקוף קומה ומלא חיים. מיד כשהחל המפגש הראשון ביקש ממני לפשוט בגדים ולהישאר בתחתונים. הוא ישב בכיסא מולי ואבחן את גופי. 'תנשום,' הוא אמר."

50 שנה קודם לכן, לואן – פסיכיאטר אמריקאי שהיה תלמידו של וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית – פיתח גישת טיפול בשם ביואנרגטיקה. העיקרון המרכזי של הגישה הוא "אנחנו הגוף שלנו": הזהות הפסיכולוגית שלנו אינה נפרדת מהגוף אלא גלומה בו במלואה, והגוף מספר את סיפור חיינו ואף חושף תכנים לא מודעים שבנו. לואן פיתח את הבחנתו של רייך לגבי הקשר בין דיכוי רגשי והגבלת נשימה: כאשר אדם נמנע מלהרגיש או להביע רגש, הוא מגביל את נשימתו באופן לא מודע, יוצר מתח שרירי כרוני ומפחית את חיוניות גופו.

באותו המפגש עם גפנר, כשהתבונן בו נושם, לואן יכול היה להכיר אותו לפני שהוא הספיק לספר לו במילים משהו על עצמו. "הכל הרגיש חדש במפגש שלי עם לואן," מתאר זאת גפנר בהקדמה, "כאילו התוודעתי לעולם שלא הכרתי. היום אני מבין שהתוודעתי לגופי."

אתה מתאר את המפגש עם לואן כמפגש דרמטי, משנה חיים.

"נכון. הייתי בן אדם של מילים – כותב וחושב במילים, גם כילד. אני כותב מגיל צעיר מאוד, אז רוב האנרגיה הייתה בראש. מצד אחד, היו לי חוויות גופניות, אבל היה פיצול ברור – רוב האנרגיה הייתה בראש. כשהגעתי ללואן, פתאום הגוף שלי עשה דברים שלא היו בשליטתי, שלא התכוונתי אליהם, שלא חשבתי עליהם. חוויתי אותו בדרכים חדשות. זו הייתה ממש חוויה של היכרות – הבנתי שיש פה עוד משהו חי, חלק ממני, שאני בכלל לא בקשר איתו. זה היה לי מאוד חזק."

גפנר, מטפל מוסמך בביוסינתזה מאז 2017, עסק קודם לכן בכתיבה, עריכה ותרגום. את לימודי התואר הראשון עשה בחוג לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת ראטגרס שבניו ג'רזי. לאחר מכן התמחה בניו יורק טיימס ועבד כעצמאי. הניסיון שצבר באותן שנים עודד אותו לצאת להרפתקה של תרגום לואן לעברית – וזה התגלה כמפעל מורכב.

"בהתחלה עבדתי עם מתרגם, אבל התרגום לא היה טוב מספיק, אז הייתי צריך לעשות הכל מההתחלה בעצמי ולעבוד מול העורכת," הוא מספר כעת בשיחת וידאו מביתו בהארלם, הולנד, אליה עבר לאחרונה עם משפחתו. "היה לי מאוד חשוב שזה יהיה טוב – לא חובבני או על הדרך. גם מתוך כבוד לטקסט ולאדם, וגם כי זה השם שלי שם, זה מודפס, אי אפשר לשנות. רציתי להרגיש מספיק בטוח כדי לעמוד מאחורי זה. השקעתי בזה המון זמן ומשאבים ועשיתי קמפיין בהדסטארט שעזר מאוד. ובסוף זה קרה."

אני משער שלא תכננת להוציא את הספר בעצמך.

"לא. פניתי לכמה הוצאות לאור, בהחלט העדפתי זאת, אבל לא התאפשר. כולן סרבו. שמעתי דברים כמו 'זה לא מספיק מעניין' או 'אין לזה קהל'. אלה שכן הסכימו רצו שאממן את הכל בעצמי. הבנתי שאם אני ממילא אממן הכל, אז אעשה את זה כמו שאני רוצה."

במשך שנתיים הוא עבד על התרגום וההוצאה לאור. התוצאה היא ספר ערוך בקפדנות, בטון בהיר שאינו מוותר על מושגים מורכבים ונותר נגיש גם לקוראים שאינם חלק מהקהילה המקצועית של מטפלים ומטפלות. לבסוף, כשהספר היה מוכן, הוא ראה אור בנובמבר 2020 – בשיא הגל השני של מגפת הקורונה. לפני החיסונים, עם הגבלות רבות ואי–ודאות כבדה.

כשחושבים על התזמון שבו יצא הספר, הציווי שלו – להתמסר לגוף ולחיים – אינו מובן מאליו כלל. שלא לדבר על כל מה שקרה מאז: התערערות יסודות הדמוקרטיה והמחאה נגד הרפורמה המשפטית, אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, וגלי המחאות שנמשכים עד היום.

"זו באמת שאלה. לואן מדבר על זה שזה תהליך מתמשך. כל עוד אנחנו חיים, העבודה על עצמנו ועל ההתפתחות שלנו – עם הגוף, הנפש והרוח – לא נגמרת. זה מצריך התמסרות כל הזמן. ובזמנים מאתגרים כמו שלנו – עוד יותר."

במהלך חייו לואן כתב 14 ספרים – חלקם על נושאים שנמצאים בשיח הציבורי כמו נרקיסיזם או היכולת של הגוף "לומר" את מה שהנפש אינה מצליחה לבטא במילים. למה בחרת לתרגם דווקא את "שמחה" כספר הראשון שיחשוף אותו לקהילה בישראל?

"קודם כל, זה הספר האחרון שלו מבחינה מקצועית, חוץ מהאוטוביוגרפיה ('Honoring the Body', שפרסם ב-2004). הוא משקף את ההתפתחות של ההשקפה והגישה שלו – זה ספר בשל יותר מהספרים שקדמו לו. הוא גם מקיף – לא מתמקד רק בנושא אחד כמו חלק מהספרים האחרים. והוא נגיש יותר. עדיין מקצועי ומעמיק, אבל קריא – מתאים גם לאנשים שאינם מטפלים. זאת אומרת, הוא מתאים גם לקהילה המקצועית וגם לאנשים שמתעניינים. ב-2005 התפרסם הספר שלו 'The Voice of the Body' – אוסף מאמרים והרצאות, שגם הוא מצוין ומייצג את העבודה שלו. אבל זה פשוט אוסף, לא ספר שלם."

ואכן, "שמחה" נחשב לשיא עבודתו של לואן, והוא מסכם ארבעה עשורים של עבודה קלינית. המסר המרכזי פשוט אך מהפכני: שמחה אינה משהו חיצוני שעלינו להשיג, אלא המצב הטבעי שכולנו יכולים לשוב אליו אם נלמד להתמסר לגוף במקום להילחם בו. הספר מחולק ל-12 פרקים, כל אחד מתמקד ברגש מסוים – שמחה, כעס, פחד, אהבה ועוד – ופורש את יחסי הגומלין העמוקים בין רגשות כבושים למתחים גופניים כרוניים.

אחד הציטוטים המפורסמים של לואן, שמופיע בראש עמוד הפייסבוק של גפנר, טוען כי "רגש הוא חיי הגוף, כשם שחשיבה היא חיי הנפש". כאמור, הוא האמין כי חוויות רגשיות כואבות – מטראומה ופחד ועד כעס ולב שבור – נשארות כלואות בגוף ויוצרות מתחים שריריים שחוסמים את זרימת האנרגיה. מתחים אלה מובילים לחוסר חיות, לכאבים פיזיים ולאובדן השמחה הספונטנית. באמצעות תרגילים ביואנרגטיים המשלבים תנועה ונשימה, ניתן לשחרר את המתחים, להחיות את החיוניות הטבעית ולהביא לביטוי את האנרגיה של רגשות מודחקים. הספר מלמד שהדרך לחיים מלאי שמחה אינה דורשת מאיתנו להשתנות, אלא להיות יותר עצמנו באמצעות החזרת הקשר האותנטי עם הגוף.

אחד הדברים שהפתיעו אותי בקריאה היה המשקל שלואן מייחס לכעס. הוא מכנה אותו "הרגש המרפא" – בניגוד למה שרובנו נוטים אולי לחשוב על אהבה כרגש המרפא.

"נכון, וזה חלק מהייחודיות שלו לדעתי – לואן ראה דברים אחרת ממה שמקובל. גם בספר על נרקיסיזם, למשל, הוא קורא לזה 'denial of the true self' – הכחשת העצמי האמיתי. רוב האנשים לא היו מסתכלים או מגדירים את זה ככה. אני לא זוכר בדיוק מתי קראתי את הספר לראשונה, מעריך שזה היה בשנות ה-2000 המוקדמות. אני זוכר שהרגשתי הזדהות עם חלקים רבים בספר, ושהספר מסביר לי דברים על עצמי שלא ידעתי לתת להם שם. בעיניי הספר כתוב כתהליך התפתחותי בטיפול – החל מקרקוע ובניית בסיס בטוח, עליו ניתן להרגיש, לבטא ולפרוק רגשות כמו עצב, כעס, פחד, תשוקה ואהבה, ועד לחיבור למהות הרוחנית שלנו."

אתה משלב עבודה ביואנרגטית בקליניקה שלך?

"כן, העבודה שלי אינטגרטיבית. ההכשרה שלי היא בביוסינתזה, ואני מאוד מחובר לגישה ולדיוויד, אבל אני בהחלט משלב. העבודה הביואנרגטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי – מהחיים שלי וגם מהזהות המקצועית שלי כמטפל. אני לא רואה את זה כמשהו נפרד, אלא כמשהו תומך."

"אני גם משלב כלים מהביודינמיקה של גרדה בויסן. הפסיכותרפיה הגופנית, בעיניי, היא המטרייה. יש לגישות השונות האלה המון משותף – אותם עקרונות בסיס, אותה תפיסה שרואה את האדם כשלם. יש מטופלים שמגיעים אליי ספציפית לביואנרגטיקה. הם רוצים את התרגילים, את לואן, אז המיקוד יכול להיות יותר על זה. אבל עדיין, העקרונות של הביוסינתזה – הקשר ודברים אחרים – נשארים שם."

אני מזהה את השרפרף הביואנרגטי מאחוריך.

"נכון, זה השרפרף שקיבלתי מלואן. הוא נתן לי אותו בזמנו לתרגל בבית."

איך היית מאפיין את הגישות לגוף של בואדלה ושל לואן?

"דיוויד – הגישה שלו הרבה יותר רכה. יותר מזמינה ומאפשרת תנועה. האימפולס יכול לבוא מתוך המטופל, ואנחנו צריכים להיות שם איתו – גם אם זה ייקח זמן."

"לואן היה הרבה יותר אקטיבי. הוא גם היה רך, אבל חלק מהאמונה שלו הייתה שהגוף יודע לעשות את העבודה. אפשר לשבת ולחכות, או לדבר – אבל יותר עמוק ויעיל לעשות את העבודה דרך הגוף. אז דברים יכולים לעלות… הוא אהב להתחיל מהגוף, לתת לגוף להוביל ולא לראש והמחשבה. זה הבדל מהותי בין הגישות."

"כשהגעתי אליו כמעט לא דיברנו, בטח לא בהתחלה. במפגש הראשון לא העניין אותו כלום חוץ מלהסתכל עליי. הוא ביקש להוריד את הבגדים ולהישאר בבוקסר. אין לי הסבר למה הסכמתי לעשות את זה. כנראה ההמלצה שקיבלתי, ומשהו באנרגיה… הייתי צעיר והסכמתי להתמסר לזה. פשוט עמדתי שם, ולא הרגשתי שהוא שופט אותי או מבקר אותי. הרגשתי שהוא רואה אותי ושזה בסדר."

"זה היה שונה וחזק. הוא פשוט ידע לראות את הסיפור על הגוף. הוא ראה איפה אני מחזיק, איפה אני חסום, איך אני נושם – אבל הוא לא אמר לי כלום. הוא התבונן, ואז התחלנו לעבוד. התחלתי לעשות תרגילים. הוא היה מסביר לפעמים, מדגים."

"זו הייתה חוויה טובה מאוד – לחוות גבר שהוא גם מאוד גבר אבל גם רך, שאכפת לו ממני, שרואה אותי, שחשוב לו. היה שם משהו שנתן המון ביטחון. לי זה עבד. אני לא יכול להגיד שזה יעבוד אצל כולם, בכל רגע נתון. זה תלוי בטיימינג, תלוי באדם. כשזה מתאים – זה מדהים. זה קסם."

גם אתה מבקש מהמטופלים שלך להוריד בגדים במפגש הראשון?

"לא, אני אף פעם לא מבקש ממטופלים להוריד בגדים, בטח לא בפעם הראשונה. יש מטופלים – גברים – שבאים לעבוד לואן ומבקשים שאסתכל על הגוף שלהם כשהם מבצעים את התרגילים. המטרה היא לראות איך החזה, הבטן והסרעפת נעים או לא נעים בזמן התרגול, הנשימה או הצעקה. הרגליים והאגן. כשאתה בלי בגדים הרבה יותר קל לקרוא את התנוחה של הגוף ואת הנשימה. יש לזה ערך. אבל אני עובד אחרת – אני ביוסינתזה. אבל אני כן שם לב לגוף מהרגע הראשון שהם נכנסים בדלת: למנח, איך הם מחזיקים את עצמם, איך הם יושבים, איך הם מתכופפים, איך הם נושמים או לא נושמים. זה חלק מהאינטייק בעיניי."

במקביל לעבודתך הקלינית אתה דוקטורנט באוניברסיטת חיפה.

"נכון. התואר השני שלי הוא בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת חיפה, ובשנים האחרונות מחקר הדוקטורט שלי, בחוג לטיפול, יעוץ והתפתחות האדם, עוסק בחוויה בפסיכותרפיה גופנית – מתמקד בחוויה הסובייקטיבית של מטופלים ובזהות המקצועית של מטפלים בתחום."

אתה מתכנן לתרגם גם ספרים של בואדלה?

"כן, יש לי רצון. היה פעם דיבור עם עוד שותף – וגם גיל היה מעורב – אבל בסוף זה לא יצא אל הפועל. רצינו לתרגם את 'זרמי חיים', הספר המכונן שלו. עבדתי גם על תרגום ספר התרגילים של לואן ('The Way to Vibrant Health: A Manual of Bioenergetic Exercises', 1977), אבל זה נפסק."

"יש המון מה לתרגם. זה פשוט צורך ממני המון משאבים, שכרגע מופנים לדוקטורט, לקליניקה ולמעבר להולנד. זה כן שם איפשהו, אבל לא כרגע. בפנטזיה שלי תהיה הוצאת ספרים שתרצה לעשות את זה ואני אוכל לתמוך בעריכה, אבל לקחת על עצמי את ההוצאה – זה המון. אני מקווה שיתאפשר, כי זה מאוד תורם לשיח ולחשיבה בשדה שלנו."

חמש שנים מאז שיצא, איך אתה רואה את הספר "שמחה״ כיום?

"אני אוהב אותו, אני שמח עליו, אני מאוד מאמין בערך שהוא מביא. עבדתי הרבה שנים עם הבן של לואן, פרדריק, שמנהל את העיזבון שלו. עזרתי לו להוציא מחדש חלק מהספרים באנגלית. הספרים של לואן תורגמו להרבה שפות, אבל מעולם לא לעברית – ורציתי מאוד להנגיש את זה. החומר היחיד שהיה קיים בעברית היה דפים מההכשרה או תרגומים חלקיים שמישהו עשה. הרגשתי שזה חסר – בשיח עם מטופלים, עם קולגות, עם חברים. זה היה משהו שמאוד רציתי לעשות, וזה התאפשר. אני מאוד שמח על זה."

"אני חושב שהוא תורם גם לקהל הרחב וגם למטפלים ולסטודנטים בהכשרה – הוא מביא בשפה פשוטה הרבה מהעקרונות החשובים שכל מטפל בתחום צריך להכיר ולהפנים. זה לא ספר הוראות, אבל זה כמו מצפן או מדריך שנותן את הכיוון ואת העקרונות החשובים. מה גם שבעקבות המלחמה עלה צורך עצום במטפלים נוספים. אני חושב שיותר ויותר מבינים את החשיבות של הגוף בטיפול במצבי דחק וטראומה או פוסט–טראומה. למרות שהמערכת בישראל עדיין צריכה לעשות כברת דרך – אני מתכוון למשרד הבריאות והמנגנונים הכבדים – יש יותר ויותר הבנה, יש פתיחות וצורך ורצון לשלב מטפלים בפסיכותרפיה גופנית. הספר הזה יכול לתמוך בזה – הוא מנגיש את התחום."

___________________________________________________________________________

שחר אטואן – בוגר מחזור 14, מטפל מוסמך. מנהל הדיגיטל והקהילה בבית הספר לביוסינתזה.