ליאת ארד ודור זיו

בהמשך ללימודינו על אבל ואובדן עם פרנסיס וולר (Francis Weller) באוקטובר 2023, בסמוך לתחילת הלחימה בעזה, ובעקבות התנסות בטקס אבל קהילתי שהתגלה כמיכל של חסד ורפואה, רצינו לשתף את קהילת הביוסינתזה בידע ובחוויות שצברנו. בעת הכתיבה התקשינו להחליט מהי המהות שנרצה לזקק מתוך המכלול של עבודת האבל. בסופו של יום הכתיבה נבעה מקריאה פנימית ותוך שיתוף הדדי. בחלקו הראשון של המאמר דור מתאר טקס האבל האפריקאי מתוך חווייתו האישית. בחלקו השני ליאת מעלה בדמיון מפגש אפשרי בין דיוויד בואדלה ופרנסיס וולר, על הקרקע המשותפת של עבודת נשמה.

כשהכפר כולו מתאבל איתך

בחיי היום יום של שבט הדגארה (Dagara) בבורקינה פאסו שבמערב אפריקה, מספרת סובונפו סומה (Sobonfu Somé), כולם ״חייבים״ זה לזה את הרגשות שלהם. לטענתה, חוסר נכונות לשתף את הזולת באבל, באובדן או בצער שאדם חווה ייחשב קרוב לעלבון, בדומה לאופן שבו אנחנו מצפים מקרובינו לחלוק איתנו את סיפורי ההצלחה, רגעי השמחה, משאלות הלב והחלומות הכמוסים שלנו. קשת הרגשות הרחבה הזו היא חלק מהותי בשלם השבטי, בכפר. כך גם בטקסי האבל הקהילתיים.
את טקסי האבל הללו החלו לייצא מחוץ לשבט בני הזוג סובונפו ומלידומה פטריס סומה (Malidoma Patrice Somé) בשלהי המאה שעברה. יחד עם פרנסיס וולר, הם התאימו את הטקסים לתפיסת החיים בחברה מערבית קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית, שנוטה לזהות את האבל כעניין פרטי. הטקס מתחיל בהקמת כפר זמני. יושביו מתחממים באמצעות שאלות מכוונות, כתיבה ותרגולים אישיים ומשותפים, המתבססים על חמשת שערי האבל שהנגיש וולר בספרו "על סף תהום הצער: חיים לצד אבל וטקסים של התחדשות" (הוצאת חדקרן, 2025. תרגום: רוני גרוס). בעזרתם שואף כל משתתף ליצור קשר עם האבל שהוא נושא עימו, ולהעיר את החלקים בתוכו שמבקשים לעלות לפני השטח. הטקס מובנה בצורה שמאפשרת מעבר מדורג מן הפרט ומהסיפור האישי, אל הקולקטיב ומעבר לאדם - החי, הצומח, העולם והישויות המתקיימות בו, ומשם אל הכפר הזמני שהוקם למשך יממה עד שלוש, בו יתכנסו משתתפי הטקס, המתופפים, אבותינו ואמותינו (השושלת המשפחתית שלנו, לדורותיה) והכוחות הרוחשים מעבר לנראה.

בתום המעבר והסברים על מהלך הטקס, ניגשים כל המשתתפים לבנות שלושה אלטרים. האלטר הראשון, שבו מתאבלים, יוקם מול אנשי הכפר שיעמדו במרכז. אליו יישלחו הדמעות, הזעקות והצער, ואליו יפנה הכפר לאורך הטקס. בצידי הכפר ייבנו שני אלטרים נוספים: האחד עבור האבות והאמהות שלנו שעברו מהעולם, כמו גם מורים, מנחים וזקני השבט שתמונותיהם או שמותיהם ייוצגו עליו. בתפיסת החיים של הדגארה יש קשר יום-יומי עם האבות והאמהות שהמשיכו הלאה, ובני השבט נוהגים לעדכן אותם תכופות על מאורעות חייהם. פעולת ההתאבלות בטקס מתבצעת גם עבורם (הם יכולים לתמוך ולעודד מרחוק, אך אינם יכולים להתאבל כמונו במקום שבו הם נמצאים). האלטר השני נועד לחבר אותנו למשאבים של הודיה, צמיחה ושמחה – והוא מכיל תמונות של אהובינו החיים, חפצים המזכירים לנו עוצמה וחיוּת, ברכות אהבה, פרחים וכל דבר שבכוחו לחבר אותנו לאיכויות הללו במהלך הטקס.

לטקס הראשון שבו השתתפתי, שהתקיים בחווה בגלבוע ונמשך יומיים, במרץ 2024, הבאתי איתי תמונה של אדם שביקשתי להתאבל על מערכת היחסים שלנו. חשבתי שאשליך את התמונה לאש המרכזית שתבער בטקס, כחלק מתהליך השחרור האישי שלי. אולם כששיתפתי בכך את מנחת הטקס היא צחקה מעט, ואז הסבירה לי ברצינות שמרגע זה ואילך הטקס יעבור מהאישי לקולקטיבי. כמה שעות מאוחר יותר יכולתי לחוות על גופי את מה שאמרה. כאשר הקמת הכפר הזמני הושלמה, הפכנו כל יושביו לרקמה אחת חיה, מוחזקת ומופעלת על ידי הטקס, ולא בודדים שהתקבצו בו כדי לשתף ולהתאבל ביחד.

המתופפים החלו להלום בתופים, והקצב שלהם ליווה את השיר ששרנו כולנו לאורך הטקס, פעם אחר פעם, עבור האבות והאמהות, הסבים והסבתות של כולנו. תחילה בקצב איטי, ובהמשך בקצב שהלך והתגבר. לאחר זמן מה של שירה ותנועה במרכז הכפר, יכולתי להרגיש שמשהו מתחיל לנוע בין ובתוך חבריו. מי שמתעורר בתוכה גל של אבל, מוזמנת לגשת אל האלטר, להתיישב על כרית ולבכות כשמאחוריה בן כפר נוסף לתמיכה במידת הצורך. לאורך הטקס ניתן לגשת אל האלטר ללא הגבלה, בהתאם לתנועה הפנימית. לעיתים ניגשים מספר אנשים להתאבל ליד האלטר, ולעיתים אף אחד. מי שמתאבל ליד האלטר עושה זאת עד שהוא חש שהגל שגאה בו חלף. אז הוא יחזור אל יושבי הכפר, ויתקבל בזרועות פתוחות וחמות. כמובן שאין צורה אחת מועדפת או נכונה להתאבל בה; כל אחד רשאי לבטא את גל הרגש שגואה בו באופן חופשי - בצחוק, בכי, כעס, זעם, יבבה חרישית, ריקוד וכו'. לתחושתי, חלק ניכר ממקור עוצמתו של הטקס טמונה באיכות המסתורית שאופפת אותו ומאפשרת למשתתפיו להתמסר לתנועה החופשית של הגלים.

כעבור מספר שעות, כאשר נדמה כי הגלים הולכים ומתמעטים בכפר, הכריות מפונות מאלטר ההתאבלות ויושבי הכפר נערכים לסיום הטקס. הקברנים שנבחרו מבעוד מועד מפנים את האלטר, ואיתו את הדמעות, את פיסות הטישו וכל מה שהונח עליו, ומשיבים אותו אל האדמה המבקשת את כל אלו לטובת התחדשות. בתום הפינוי, הקברנים שבים אל הכפר, שם הם מטוהרים בעלי מרווה על ידי אנשיו, והטקס תם. הופתעתי לפגוש את המשמעות החיה של רקמה אנושית אחת, ועוד יותר לחוש שהשלתי מעליי ארבע טונות של אבל וצער, מבלי שעיבדתי אותם באופן שהכרתי עד כה.

מפגש בקרחת היער, כששתי דרכים מצטלבות

בעודנו חולקים את החותם שנרשם בנו מהלימוד ומטקס האבל עולה בעיני רוחי תמונה מרגשת. אני רואה את פרנסיס וולר ודיוויד בואדלה - הראשון פסיכותרפיסט מומחה בתחום האבל ואקטיביסט של הנשמה, והשני חלוץ בזרם הפסיכותרפיה הגופנית, מייסד הביוסינתזה – נפגשים. שניהם גדולי רוח, הגות ופואטיקה, יוצרים ומתווים דרך בעולמות הטיפול והריפוי, טיילים מנוסים ומורי דרך בארצות האובדן. שניהם צמחו מתוך סיפורם ודרכם האישית, במקום שבו דמעות הצער מרוות את האדמה השבורה ומחיות את האהבה.

הפגישה מתגלה בקרחת יער מוארת באור יקרות, מעבר ליבשות השונות בהן חיו (אמריקה ואירופה, בהתאמה), על אדמתו של הלב הפועם מעבר לזמן, המבקש ריפוי עבור היחיד, עבור החברה ועבור הפלנטה כולה. זה מול זה על אותה אדמה פנימית של ערכים וכוונות, של תרבות שמכבדת את הנשמה, של דמעות ואפר ותחיה.

מבטם נפגש, אין צורך במילים, על אף ששניהם כותבים מיומנים. זורמת ביניהם ידיעה מעודנת מעומקי הנשמה: ראיה של האדם בעולם המשתנה, כמיהה והתמסרות לתודעת האחדות, לתודעת הכפר, וקריאה להקשיב לקולו של הכדור הקורא לרפא את האדמה.

נוכחים זה מול זה. העומק הנפרש בין הלבבות שלהם פותח שערים לחדש המבקש להתעצם, לדרכים המשלבות את הטיפול האישי והעבודה הקהילתית, לגישור וטיפוח תקשורת בין תרבויות וגישות שונות. המחווה ההדדית, כמו טקס אישי בתוך המסתורין הגדול, מייצרת שדה של קריאה הנשלחת ומושכת תמיכה וחיזוק למחולל שנוצר ביניהם… כתנועת הספירלה מרוכזת ועוצמתית… כפעימת כוכב זוהר המאיר בשמיים הפתוחים.

בעוד דיוויד ראה בריפוי הפנימי של היחיד גם את הריפוי הקולקטיבי הגלובלי, פרנסיס מחזק את התנועה של הקהילה כחלק מרכזי בריפוי של הכל: הקהילה והמבנה הטקסי הם מרכיבים עמוקים וחיוניים של הריפוי האנושי בכל הרמות. הפרט זקוק לקהילה בשביל הריפוי שלו, והקהילה זקוקה לפרט כדי לשוב אל מהותה ואל בריאותה.

"טקסים מציעים לנו שני דברים שלהם אנו זקוקים כדי לשחרר לחלוטין את האבל שאנו נושאים: הכלה ושחרור," כותב פרנסיס בספרו "על סף תהום הצער". "הכלה מהווה מרחב של החזקה עבור המתאבלים. היא מספקת מקום בטוח ליפול בתוכו, לרדת אל מעמקי השכבות המוכרות והבלתי מוכרות של הצער". טקס האבל שפרנסיס הביא אלינו, מייצר מרחב לפריקה רגשית באותו הזמן בו 'כפר' המשתתפים במרחב רוקד ושר ויוצר שדה רוטט של החזקה ותמיכה. החיבור לדרכים של פריקת הרגש דרך הגוף, ובאותו הזמן להכלה של הרגשות העזים דרך תנועה, קול, מגע וקשר, מופיעה בגישת הביוסינתזה כעיקרון טיפולי. דיוויד הינו חלוץ בגישה זו המבססת הכרה והבנה עמוקה של קטבים אלו.

כפי שלימדו אותי מוריי, כפי שנכחתי יותר ויותר בדרך הנפרשת בחדר הטיפולים, במרחבי הטקס והחיים, כאשר אנו נפגשים ממהות אל מהות בצערנו ובחדוות קיומנו, המטפל והמטופל, היחיד והקהילה, האדם והטבע, האור והאדמה, אנו חולקים שותפות עמוקה, מרגשת ופלאית המשנה את חיינו ואת טעמם, את חווית הערך והשייכות המצויה בבסיסה של כל כמיהה אנושית למימוש.
תודה לכם דיוויד בואדלה ופרנסיס וולר, על הזכות ללמוד מכם. תודה על היכולת להעיז להישיר מבט אל אזורי הכאב הצער האובדן, מבלי להתפשר, על ההסכמה לנוע בדרך יחד עם הכאב, להביא את הקול הפנימי, את הפרקטיקות שהגיעו לידיכם ואת המחקר והיצירה שלכם, לעורר מעוף והשראה ולקחת חלק בשינוי חברתי תרבותי בשדה הטיפול ובריפוי של העולם.

I carry a dove on my hand
as i travel from land to land
between earth and sky
to remind you before you die
to listen to your heart
in the silence of the dark
and I bring you a rose
to plant in your soul so it grows and grows
I remind you, in the orange light of the dawning
to remember to smile at the end of your grief
and mourning

* ציטוט של דיוויד בואדלה,ֿ מתוך נאומו המרכזי בקונגרס הביוסינתזה הבינלאומי הרביעי - "The journey from horror to hope"

________________________________________________________________________________

ליאת ארד - מטפלת, מדריכה ומנחה ותיקה בתכנית הכשרה בביוסינתזה.

דורי זיו - בוגר מחזור 14, מלווה אנשים בתל אביב, חיפה ואונליין.