מאת שחר אטואן
באביב 2023 פגשתי את סיון לראשונה. זה היה בכנס שארגן ביה״ס לביוסינתזה, וסיון הנחתה סדנה בשם "מצורה ליצירה – הקונפליקט כגשר לקרבה". הסדנה התבססה על תרגיל בזוגות: פיסול גופני לא–מילולי שמאפשר לחשוף את הדינמיקה הקונפליקטואלית במערכת יחסים אינטימית, ולעבור מעמדת הישרדות לעמדה של קירבה ומפגש אמיתי.
המתנסה יצר פסל גופני של הקונפליקט עם המייצג שגילם את בן הזוג, שהה עם התחושות הגופניים וחיפש משאב פנימי שיאפשר לו לצאת ממצב ההישרדות מבלי להיות תלוי בשינוי של הצד השני. לאחר שמצא את התנועה המקרבת (נשימה, תמיכה עצמית, תנועה פיזית), שני המשתתפים בדקו את השינוי שחל בתחושה הגופנית ובאיכות הקשר. העיקרון המרכזי: המעבר מתלות ("מה הוא צריך לעשות בשבילי?") לאחריות עצמית ("מה עלי לעשות כדי להישאר בקשר?").
אני זוכר את החשדנות שעלתה בי לנוכח מה שהריח לי כמו המחזה של עמדה רגשית. אבל משהו בנוכחות של סיון אפשר לי לבטוח בה ולהתמסר. מספר דקות לאחר מכן העוצמה הרגשית שהתרגיל העלה בי תפסה אותי בהפתעה. אי אפשר היה לטעות בה. וכשזה קרה גם לבת הזוג שלי לתרגול, הבנו יחד שזה עובד.
בתום הסדנה ביקשנו ממנה את התרגיל במייל – בשלב מסוים כולם ביקשו אותו, ללא בושה. מאז יצא לנו להתכתב בהזדמנויות שונות, וכשרציתי להתייעץ איתה בעניין מקצועי היא תמיד פינתה את הזמן והשיבה בנדיבות ובחום. לכן כששמעתי שהיא מונתה למורה במסלול ההכשרה, חשבתי על הסטודנטים בשנה א׳ שיפגשו אותה ועלה לי חיוך בלב. הזמנתי אותה לשיחה וכמו תמיד, היא נענתה בחום ובשמחה.
היי סיון, את מטפלת פרטנית וזוגית, מדריכה ומעכשיו גם מורה. את אמא לתאומים, מחברת הספר "יש לי מקום – גם כשיש לי אח תאום". אבל לפני הכול, ספרי לי איך הגעת לביוסינתזה.
לביוסינתזה הגעתי אחרי הרבה שנים בתחום ביו–רפואי. למדתי הנדסה ביו–רפואית ועבדתי בבתי חולים ובחברה ביו–רפואית. הגעתי לתפקיד ניהולי בכיר והובלתי צוות של תשעה עובדים, אבל ראיתי שמה שבעיקר מעניין אותי זה לשמוע מה שלומם. גם בבתי חולים, העבודה שלי הייתה עם רופאים, והקשר האישי ומערכות היחסים שנרקמו שיחקו תפקיד מרכזי.
אז ידעתי שאני חייבת ללמוד משהו, אבל לא ידעתי מה. מכיוון שהייתי בעולמות המדע, הגעתי לברושים כדי ללמוד רפואה סינית. זה היה הכי קרוב לתחום של טיפול, אבל עדיין רחוק מדי מהמקום שבו הייתי. ידעתי שיש בי את האיכויות האלה, אבל לקחת את זה למקצוע לא התכתב עם הבית שגדלתי בו.
מה זאת אומרת?
בדיוק נתתי לאחרונה את הדוגמה הזאת לסטודנטים – בתכנים של מסכה, צל, מהות. אנחנו בית של שלוש בנות, ואבא שלי אוהב את שלושתנו מאוד. אני הבכורה, וקשורה אליו מאוד. בגלל שבחוויה שלי כילדה הרגשתי שהוא מעט התאכזב שלא יצא לו בן, הייתי עוזרת לו לתקן דברים ולקדוח חורים בקיר, אהבתי להיות קרובה אליו. הוא רצה מאוד שאני אלמד הנדסה – זו הייתה ציפייה ברורה בבית. להגיד לאבא שלי שאני רוצה להיות מטפלת היה כל כך במחשכים שאפילו לא יכולתי לספר את זה לעצמי.
אני זוכרת שהגעתי ליום הפתוח בברושים סתם כדי להתעניין, ופגשתי את עופר, שהיה המנהל. הוא קלט אותי תוך חמש דקות והפנה אותי לגיל ארד ולביוסינתזה. ומשם זה כבר היה ברור. הייתה לי התכתבות עם בית הספר במשך שנתיים, כי הייתי צריכה לעשות שינויים משמעותיים בחיים שלי כמו להוריד יום עבודה, אבל בסוף התחלתי את הלימודים וזה היה ממש משנה חיים.
היה לי חיבור ראשוני עם גיל, ועם האופן שבו הוא דיבר על התכנים. משהו שם ממש סקרן אותי. למדתי כל מיני שיטות טיפוליות בעבר בשביל הכיף, עבדתי גם אצל מאמן נשים ליצירת זוגיות כמאמנת (בלי ללמוד אימון). תמיד היו לי את הנישות האלה ברקע, באופן לא רשמי. ואז הביוסינתזה התלבשה לי, היה לי ברור – זה מה שאני רוצה. בשנה א' לא היה לי מושג אם אטפל או לא. באתי להתפתח.
מתי הייתה התפנית? מתי הבנת שאולי קורה פה משהו?
גם שלא ידעתי אם אהיה מטפלת, לקחתי מאוד ברצינות את הלימודים. נכחתי בהם באמת, וזה הפך למרחב משמעותי גם ברמת הקבוצה, גם ברמת הקשר עם המורים. הבנתי שאני ממש רוצה לטפל כשהייתי בתחילת ההתמחות. עוד עבדתי במשרה מלאה, והייתי באה לקליניקת מתמחים בימי שישי. יחד עם המטופלת הראשונה הבנתי שמשהו כנראה צריך לקרות בתחום העיסוק שלי. זה זה. אני שם. זה מהותי. זה היה ברור לי שזה מהותי, אבל רק בפרקטיקה פתאום הרגשתי את זה מתקרקע גם בגוף.
אז לקחתי קליניקה, בהתחלה כסססיות. סיימתי את העבודה בצורה מכובדת ויפה, והם המשיכו להעסיק אותי קצת כפרילנס, מה שעזר לי להמשיך להתפרנס באותה תקופה. התחלתי לפתח את העסק שלי ולשאול את עצמי – מי אני? מה יש לי להציע? באיזה אנשים אני יכולה ורוצה לטפל? משם הלכו הדברים לכיוונים מעניינים ומפתיכים.
ספרי לי על הפניה שלך לטיפול זוגי.
זה צמח מתוך הקליניקה. הגיעה מטופלת שסיימה תהליך, חזרה אחרי שנה, והיא רצתה מאוד שאני אעשה תהליך עבורה ועבור בן הזוג שלה. אמרתי לה שאני לא מטפלת זוגית, והיא התעקשה. וזה התחיל ככה – ההבנה שיש שם משהו שאני חייבת לחקור. אז חיפשתי איפה אני יכולה ללמוד את זה, ויחד עם לימודים נוספים והדרכה צמודה של מטפל זוגי שליווה אותי, זה קרה וזה היה מאוד מדויק.
אני חושבת שמטפלים זוגיים מצאו את עצמם הרבה פעמים בתור ילדים מגשרים בין קונפליקטים. אני עשיתי את זה מאוד בקבוצת השייכות שלי. תמיד הרגשתי שאני נמשכת לכל הכיוונים וצריכה לגשר בין חברות שרצו להיות חברות שלי אבל לא דיברו ביניהן. היום אני מבינה הרבה מהשורשים שהביאו אותי להיות מטפלת ולעסוק גם בטיפול הזוגי.
זה מקסים שנענית לבקשה שלה.
זה היה מתוך מחשבה, ועם המון שקיפות והבנה הדדית של מי אני ומה הכלים שלי. והם עשו תהליך פשוט מדהים. התהליך שלהם פתח לי את התיאבון ללמוד כל מה שאני יכולה על הדבר הזה. היום בקליניקה שלי יש תהליכים זוגיים לצד תהליכים פרטניים והכל משתלב בצורה הרמונית עם הביוסינתזה.
מה התפקיד של הגוף בטיפול זוגי?
אני חושבת שהשילוב של הגוף בטיפול זוגי הוא הכרחי, היום אני לא רואה איך אפשר לטפל בלי זה. מעבר לזה ששני בני הזוג מגיעים עם נטיות אופי ודפוסי התנהלות והיקשרות שונים, יושבות בטיפול זוגי בעיקר שתי מערכות עצבים שנדרכות אחת ליד השנייה ומהוות להן בטחון. האתגר בטיפול הוא לעזור לבני הזוג להרגיש נינוחות בגוף גם במצבים של מובחנות ונפרדות בריאה, ולא רק בתוך הסימביוזה שהם יצרו בקשר.
אפשר לעבוד עם הגוף דרך כל מיני תרגילים – חלקם פיתחתי בעצמי, חלקם מעולמות אחרים. היכולת לשים לב לתנוחת הגוף שלי ולמערכת העצבים שלי כשאני בתוך שיח רגשי עם בן הזוג, ומה קורה שם, ואיך דרך הגוף אנחנו יכולים לייצר מצבים יותר נינוחים, או מתי אנחנו דרוכים. יש לנו בגוף כל כך הרבה אינפורמציה, היום זה מרגיש לי מוזר לא להקשיב לה. כשהזוג לומד להסתכל על המקומות האלה, נפתח שם שיח שלם שאפשר לעבוד איתו, גם בלי מילים. זה מאוד מזכיר את הסדנה עם הפסלים – כמה הגוף מציף חוויה. אפשר לחסוך כל כך הרבה פגישות מתישות ככה, כי החוויה, בום, צפה
ועכשיו את גם מורה במסלול ההכשרה. איך הגעת להוראה?
לפני כחמש שנים, שולי הציעה לי להגיע כאסיסטנטית. הייתי כבר עם קליניקה מלאה, אבל משהו נורא סקרן אותי. הייתי אסיסטנטית של שנה א', המשכתי לשנה ב' לצד שולי, ואחר כך של שנה ד'. זה היה כל כך משמעותי – לצאת מהקליניקה ולעבוד בצוות, ויש משהו בעמדת האסיסטנט שכל כך מעשיר ומלמד. זה ממש הפך להיות משהו שלא יכולתי לעזוב. ואז עשיתי את שנה ג' כמתרגלת, והבנו שזה הולך לכיוון של הוראה.
חלק מהכיף להיות מורה בתכנית הוא שמצד אחד יש חומרים מובנים ומצד שני יש המון חופש להביא את עצמי ואת תפישת העולם שלי. והביוסינתזה כל כך יפה. אני התאהבתי בגישה הטיפולית הזו – בהתחלה כסטודנטית, אז כאסיסטנטית, ועכשיו שוב כמורה. כשאני מעבדת ולשה עוד ועוד את החומרים האלו, יש בזה פשוט יופי מטורף. זו ממש התאהבות, כל פעם מחדש. זו זכות גדולה להעביר את זה הלאה, וזה גם המון אחריות – להחזיק הרבה סטודנטים ואת התהליכים שלהם (המחזור של שנה א' מונה השנה 22 סטודנטים וסטודנטיות). אבל זה כל כך משמעותי ומרגש, וגם לעבוד עם צוות האסיסטנטים המעולה שלי.
את מלמדת את שנה א׳ – השנה היסודית. מה המיוחד בשנה א׳ ומה את מביאה משלך להוראה?
זה אתגר לקחת אסופה של אנשים, להפוך אותם לקבוצה, ולאפשר להם לעבור את התהליך – האישי, הקבוצתי והמקצועי. שנה א' היא שנה מורכבת, כי יש לה המון אספקטים. בין היתר לאפשר לסטודנטים מסגרת מארגנת, מיטיבה ובטוחה, כדי שהם יוכלו לעבור תהליך עמוק ומשמעותי שלפעמים הופך את כל החיים.
אתה זוכר, שנה א' זו שנה שיש בה גם המון שינויים בחיים האישיים. אז בעיניי זה להחזיק משהו מאוד עדין ורך, לעזור לאדם להתפתח ברמה האישית, לפגוש את עצמו, להכיר את כל החלקים שלו ולהתארגן מחדש באופן שהכי נכון ומיטיב עבורו. יחד עם ללמד שפה מקצועית חדשה, לזרוע את היסודות והעקרונות של הגישה הטיפולית, לפתח חלקים מקצועיים וללמוד איך להחזיק אחרים.
אני חושבת שסגנון ההוראה שלי עוד מתעצב, אבל אני כן יכולה להגיד שהגעתי עם התכוונות מאוד ברורה להביא משהו מאוד נוכח וער ככל האפשר. אני משתדלת שההובלה שלי תנבע מתוך הרגע. המפגש שלי עם סטודנטים מבקש להיות מפגש שיש בו אמת וחיבור ללב. כאשר ההתכוונות מהותית והאתיקה בהירה, ניתן לפגוש את כל הרבדים – אישיים, קבוצתיים ומקצועיים – בעיניים טובות, ולסמוך על כל תופעה שעולה כתופעה בעלת עומק ומשמעות. עבורי, ההוראה היא הובלה והחזקה של תהליך המאפשר לאדם לפגוש בראש ובראשונה את עצמו – באומץ, בלב פתוח, בחמלה וברכות – ובה בעת להתפתח כמטפל מקצועי, אחראי ומיטיב.
אני תוהה אם הניסיון שלך כמטפלת זוגית עוזר לך גם בהוראה – למשל, ביישוב קונפליקטים בכיתה.
אני חושבת שהיותי מטפלת זוגית נתנה לי את הביטחון לקחת את התפקיד הזה. כבר יש לי ניסיון בלשבת עם יותר מבן אדם אחד בחדר ולראות את הדינמיקות ולעבוד איתן ממקום סקרן שרואה תמונה מערכתית. כן, קבוצה זה לא זוג, אבל יותר מאדם אחד זה כבר קבוצה. אז אני חושבת שזה כן מאוד עוזר לי. זה מקום של עוגן בשבילי.
אם הייתי מבקש ממך למסור משהו לסטודנטים שמתחילים עכשיו את ההכשרה, מה היית אומרת להם?
הייתי אומרת להם שתהליך טוב הוא תהליך שאנחנו מאפשרים לו להיכנס פנימה לחוויה. ולמידה טובה, וללמוד להיות מטפל, זה קודם כל ללמוד לטפל בעצמנו. לאפשר לעצמנו לעבור דרך הדבר עם כל מה שהוא מביא. ולאט. הדברים קורים לאט. הדברים בפנים קורים לאט, ואז כשהם קורים, הכל קורה מהר. זה לא פשוט להיכנס פנימה. אנחנו צריכים לקבל גם את הפחדים שמגיעים, להסתכל על כל חלקינו. זה דורש אומץ, וגם סבלנות. והדרכה טובה.
תודה סיון, היה לי ממש כיף לדבר איתך.
גם לי, תודה.
______________________________________________________________________________
שחר אטואן – בוגר מחזור 14, מטפל מוסמך. מנהל הדיגיטל והקהילה בבית הספר לביוסינתזה.