מאת לירון שרון

סבתא שלי איבדה את אביה כשהייתה עוברה.

אבל רגע, נתחיל מהביוסינתזה. בשנה א' עברנו על חיי הרחם ועל הסכיזואיד – דיברנו על פצע של שייכות וקרקע בטוחה. זה היה מוכר עד כאב, ובו זמנית גם משחרר: וואו, אני לא היחידה בעולם!

בגלל שבאתי מעולם הקונסטלציה, היה לי טבעי ללכת לחקור את הנושא דרך בדים:

בד אחד לי,

בד אחד לחוסר,

בד אחד לשייכות.

החוסר הביא את הסיפור של סבתא שלי. לא שלא ידעתי אותו, אבל הוא לא היה מחובר לתחושת הפצע שלי.

להיות ברחם, לאבד את אבא.

להיוולד לעולם חודשים אחרי כן, לחיות בלי אבא.

להיות מוחזקת בידיים של אמא שעדיין באבל על בן זוג שמת, להיוולד אל תוך מציאות של אין.

בקונסטלציה, אחד הדברים המהותיים ביותר הוא הכרה בקיים – לתת מקום ומילים למה שהיה, גם אם זה כואב. לא, זה לא החזיר את סבא רבא שלי, וגם לא העניק לסבתא שלי אבא. אבל זה נתן הכרה לתחושות הבדידות מחיי הרחם שלה. ההכרה מכניסה נשימה למערכת.

תחושת הפצע היא לא רק שלך – היא קיימת בשושלת עוד קודם. כי רחם זה איבר שזוכר.

כשסבתא שלי הייתה ברחם של סבתא רבתא שלי, הביצית שממנה אמא שלי תיוולד כבר הייתה שם – יחד עם סבתא שלי העוברה. וזה זכרון תאי, בין–דורי. הרחם מחזיק בתוכו זכרון של כל מי שעובר דרכו, וגם של כל החלקים הפוטנציאליים שלא התממשו.

כשעמדתי על בד החוסר והסיפור של סבתא שלי עלה, משהו התחבר: תחושת הפצע של חוסר שייכות, של קרקע לא בטוחה, של בדידות – היא לא התחילה ממני. היא הייתה שם הרבה לפני, ועברה אלי דרך תאים, רחמים ודורות.

ההכרה בזה לא מוחקת את הפצע, אבל היא משנה את כובד המשקל. היא משחררת אותי מהתחושה שאני לבד בזה. החלק הזה מתחלק בין הדורות – והשייכות לשושלת, לסיפור המשפחתי, היא גם שייכות.

העבודה עם בדים, עם הכרה בקיים, לא משנה את המציאות. אבל היא פותחת דלת להבנה עמוקה יותר של מי אנחנו, מאיפה באנו, ומה אנחנו נושאים איתנו. ההבנה הזאת מאפשרת שחרור, נשימה ומרחב לתנועה חדשה.

________________________________________________________________________________

לירון שרון – בוגרת מחזור 14 , מטפלת, מורה ומנחה בקונסטלציה משפחתית "בדרך הקונסטלציה".