מאת שחר אטואן
כמעט כל מי שלמד במסלול ההכשרה בשני העשורים האחרונים פגש את גבריאלה הופה – מטפלת, מדריכה ומנחה בכירה בביוסינתזה. היא ביקרה פעמים רבות בקמפוס שלנו בתל אביב והעבירה מגוון סדנאות לאורך השנים – שמה אף נכלל ברשימת צוות ההוראה של בית הספר לפסיכותרפיה.
גבריאלה נשאה בתפקידי מפתח בשדה הבינלאומי: הייתה מנחה שותפה של ד"ר דיוויד בואדלה וסילביה בואדלה ספכט במכון הבינלאומי לביוסינתזה בהיידן, שוויץ, לימדה והדריכה ברחבי העולם, ובשלב מסוים ניהלה את המכון לביוסינתזה בקליפורניה. לאחר שנדדה בין שתי קליניקות פעילות בשוויץ ובגרמניה, בשנים האחרונות היא מבלה את רוב זמנה בשטאנס, לצד משפחתה המורחבת.
בחודש שעבר הייתה אמורה לבקר בישראל ולהעביר סדנה פתוחה לקהילה שלנו. לאור המצב הבטחוני, הביקור בוטל. תפסנו אותה לשיחת ניחומים – על הקשר המיוחד שלה לישראל, על טכניקת הלנדסקייפינג, על איכויות הלב בביוסינתזה ועל כוחה של הידיעה הפנימית.
השיחה התקיימה לפני התחדשות הלחימה עם איראן.
היי גבריאלה, איפה את נמצאת עכשיו?
אני נמצאת בשוויץ בעיירה שנקראת שטאנס, לא רחוק מלוצרן.
ומה את עושה בימים אלה?
כרגע יש לי קליניקה פה, והיא מאוד יפה ונעימה. עד לא מזמן הייתה לי קליניקה נוספת בדיסלדורף, והייתי על הקו בין שוויץ לגרמניה, אבל לאחרונה סגרתי אותה כדי שיהיה לי יותר זמן פנוי. ומפעם לפעם אני מלמדת, אבל לא כמו שהייתי בעבר – אני רוצה שיהיה לי זמן לעצמי. יש לי שתי בנות בוגרות ונכדים, ואני רוצה להנות מהחיים איתם.
ההכשרה שלך מגוונת – חינוך, טיפול באמנות, ולמדת גם דיקור סיני ופלדנקרייז. איזה מקום תופסת הביוסינתזה בהכשרה שלך?
ביוסינתזה היא הבסיס של הכול. בסוף שנות ה-80 למדתי טיפול באמנות כי אני אוהבת את הגישה היצירתית, ובהמשך למדתי טיפול גופני, אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר. ואז ב-1993 כשהגעתי לביוסינתזה הרגשתי שהכול מתחבר. וזה הפך להיות התשתית של כל ההכשרות הנוספות שלי וגם של ההבנה הטיפולית שלי. אני כבר 30 שנה בביוסינתזה.
הפעם הראשונה שפגשתי את דיוויד וסילביה הרגשתי מיד – כן, זה מה שאני רוצה לעשות. הרגשתי בבית, והייתה לי הבנה כזו שזה מתאים לי כל כך, בגלל הגישה האנושית. זה לא משהו שמנוסח באופן כזה "אוקיי, זו ההבנה, זה האופי וכו'". הגישה האנושית הייתה משהו מאוד משמעותי עבורי.
למען האמת, אני חייבת לזקוף חלק מההכשרה שלי לזכות הבעלים שלי. הייתי נשואה פעמיים – הבעל הראשון שלי היה פיזיותרפיסט, והשני התמחה ברפואה סינית ודיקור. ממנו למדתי המון על שיטות שונות של הגוף.
אז החיים הובילו אותך.
כן, החיים הובילו אותי בכל מיני כיוונים. זה יפה לחשוב על זה ככה. וזה באמת לא שתכננתי את זה – פשוט מצאתי את עצמי בכל מיני מקומות והייתי סקרנית.
אנחנו משוחחים כעת בגלל הביקור שלך בישראל שהתבטל. יש לך קשרים חזקים עם בית הספר – אולי תוכלי לספר איך זה התחיל?
פגשתי את גיל לראשונה בהיידן, בהכשרה של מטפלים, ואז בעוד כמה הזדמנויות שונות – וזה היה כמו חיבור טוב מהרגע הראשון.
ואני עדיין זוכרת: כשבאתי לראשונה לישראל, הרבה אנשים הזהירו אותי מפני הבדיקות של מעברי הגבול בנתב"ג, והייתי בחרדה. ואז כשהגעתי, כולם היו כל כך נחמדים ויפים. הופתעתי מאוד מהחוויה – וזה מה שאני מרגישה: את החיבור לישראל ואת הלב הפתוח.
אפילו שאני חושבת על זה עכשיו – יש לי צמרמורת. אני באמת מרגישה את החיבור הזה. ואני זוכרת שפעם קולגה שאלה אותי: "רגע, את באה מגרמניה, את רוצה לדבר על פסיכולוגיה לקהל ישראלי – מה את רוצה לומר להם?" ואמרתי לה: "כן, אני לא יודעת מה אני רוצה לומר להם. יש לי חומר מוכן כמובן, אבל זה לא העניין. העיקר הוא הלב והחיבור".
תוכלי לספר לי קצת על לנדסקייפינג, הכלי שרצית ללמד בסדנה הפתוחה לקהילה?
לנדסקייפינג הוא כלי שמאפשר להחציא את העולם הפנימי של המטופל. 90 אחוז מהזיכרון שלנו מופיע בדימויים – וכשהדימוי נשאר במוח, אי אפשר לעבוד איתו באמת. ברגע שאנחנו מחציאים אותו למרחב הטיפולי – באמצעות חפצים, תנועה או ייצוג פיזי – נפתחות אפשרויות חדשות: קודם כל אנחנו יכולים להבין איפה המטופל נמצא ולהיות איתו שם, ואז גם נפתחות לנו אפשרויות לארגן מחדש, להסיר או להוסיף חלקים, ולפגוש את החוויה ביחד.
בגלל זה אנחנו אומרים שהמפה היא לא הנוף – בדימוי דו–מימדי אין אנרגיה, אטמוספרה או ריח. ההחצנה הופכת את הזיכרון לחי ותלת–מימדי, ומאפשרת חוויה מתקנת. המטופל כבר לא לבד עם הזיכרון – אפשר לחלוק, לשאול שאלות, להגיב, לערוך ולשנות.
בסדנה בזום השתמשתי בלנדסקייפינג ויכולתי להדגים: "בסופו של יום, נייר הוא רק נייר". ברגע זה, הוא כבר לא האבא או הזיכרון המסוים – הוא פשוט נייר, והמטופל יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. וזו הדה–טוטאליזציה שאנחנו מדברים עליה.
נכון, המושג דה–טוטאליזציה זה משהו שאני זוכר מהמפגשים איתך. ב-25 שנים האחרונות לימדת בכל מיני מקומות בעולם. האם את יכולה לאפיין את האופן שבו ביוסינתזה נלמדת בישראל לעומת מקומות אחרים?
בישראל הסטודנטים מאוד נכונים לחקור. הם אוהבים לחקור את הזרימה של הסיטואציה והדינמיקה. בשוויץ ובגרמניה זה יותר – לא הייתי אומרת "מהססים", אבל יותר מתבוננים ורוצים לראות מה קורה, לאן זה לוקח אותנו. הייתי אומרת שלמשל בפורטוגל או בספרד, הם גם מאוד בזרם ואוהבים להתנסות.
הפלואו או הדינמיקה שנמצאים שם בישראל – זה חלק מהתמודדות עם סביבה שהיא מאיימת, ואיך אתה לא נתקע בתוך האיום. אבל יש לזה השפעה והשלכות, כמובן.
באופן כללי, איפה את מזהה שאנשים נתקעים הכי הרבה?
אני רואה שכשאנשים עסוקים בחיים על תפקוד, הם תקועים באחד משדות החיים – כי אסטרטגיית ההתמודדות שלהם ממוקדת כולה ב"לעשות". זה לא על "איך אני מרגיש" אלא על "מה אני משיג".
Doing אומר שאני שם את הרגש, את ההזנה, בצד – לטובת התפקוד. "אנחנו צריכים לעשות את זה, לבצע את זה". והם חושבים: כל עוד אני מתפקד, אני חי. וזה נקשר ליכולת ולמסוגלות – "אני מצליח".
זו אחת הסיבות שיש כל כך הרבה מקרים של שחיקה. אנשים רוצים להצליח ולתפקד, ולא להסתכל על איך הם מרגישים או מה הם צריכים. זה כמו לטייל במשך שנים בלי צידה בתיק הגב – בלי אוכל, הזנה או תמיכה. הם אף פעם לא עוצרים על ספסל כדי להעריך את הדרך שעשו. הם רק מביטים קדימה – אל הפסגות הבאות לכבוש.
תראה, כשהייתי בת 6, אמא שלי מתה, וחוויתי מוות בגיל מאוד צעיר. ואבא שלי נפצע במלחמה כשהיה בן 25, וכל חייו הוא סבל מכאבים קשים. והוא אמר לי: "אני לוקח משככי כאבים, ואז אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה". ונקודת המבט שלו מאוד השפיעה עליי בחיים. זה הפך להיות – אם אני רוצה לעשות משהו, אז בואי נעשה את זה. אבא שלי לא היה מדוכא אף פעם – אולי זה היה חלק מהמסכה שלו, אבל המסכה שלו עזרה לי להשיג פרספקטיבה על החיים.
אני מניח שאלה לא החיים שהוא דמיין בגיל צעיר כל כך.
בכלל לא. והוא מת בגיל 84, והוא חי חיים מלאים.
אני מסכים שזה כוח אדיר, אבל בצדו גם הסכנה לשים את הצל שלך בצד ולתפקד.
בהחלט. אני זוכרת שהגעתי להכשרה בשוויץ – אני עצמי הייתי עסוקה מאוד בלתפקד. מעולם לא דיברתי על רגשות וכאב. חשבתי: "טוב, אני יודעת הכול, יש לי את כל הסיפור של החיים שלי, ואין מה לעשות מזה Big Deal". ואנחנו פוגשים את זה גם בקליניקה – המון מטופלים ששואלים: "אוקיי, אני מבין את סיפור חיי – מה יעזור לי לדבר עליו שוב פעם?"
הייתי אומרת שזו הייתה החוויה הכי משמעותית עבורי בהכשרה – היכולת לפגוש את עצמי עם הכאב. וזה היה הגשר שלי בין חיים למוות: אנחנו יכולים להיות מתים בעודנו בחיים – אז איפה החיות?
וזו לא אסטרטגיית הישרדות, אלא יותר כמו מטרת חיים. בדרך כלל אני מדמיינת את מה שהכי סביר שיקרה על הצד הטוב ביותר, וזה גורם לי להמשיך הלאה. אני לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות.
אני זוכרת שבאחת הסדנאות שלי בתל אביב אמרתי לסטודנטים שלמטפלים יש מעין קופסת גפרורים, כך שברגעים חשוכים במיוחד אנחנו יכולים לדליק גפרור אחד, ואפילו אור קטן מאיר את החשכה. ואני יכולה לראות מעט יותר מבלי ללכת לאיבוד. וזה משהו שקיבלתי מסיפור החיים שלי.
זה יפה, תודה שאת חולקת את זה איתי ברוחב לב. שאלה אחרונה לפני פרידה – מה את יודעת היום, אחרי 30 שנה של עבודה בביוסינתזה, שהיית רוצה לדעת בתחילת דרכך?
שאלה טובה. בתחילת ההתמחות שלי כמטפלת אני זוכרת שחשבתי – לא משנה מה, אני לא רוצה להוסיף עוד התמחויות. ואז פגשתי את רופא המשפחה שלי, והוא אמר לי: "חכי, עוד לא סיימת. תמשיכי ללמוד – זה לא מה שאת אמורה לעשות". וזה היה מאוד משמעותי עבורי. זה היה לפני 40 שנה, ואני זוכרת את זה. הוא היה רופא כללי – וזה מדהים שהוא דיבר אלי ככה, וראה אותי ככה.
ולמזלי לאורך הדרך היו לי אנשים שהדריכו אותי, מבלי לומר לי מה לעשות – פשוט הצביעו על דלתות שאולי כדאי לי לפתוח. היה לי פסיכותרפיסט שהפנה אותי לדיוויד. אמרתי לו שחסר לי משהו, והוא אמר לי: "תפגשי את דיוויד. יכול להיות שזה יתאים לך".
ואחרי שסיימתי את ההכשרה הראשונית שלי בביוסינתזה, הייתי צריכה להמתין שנה עד שתיפתח הכשרה נוספת, והייתי מאוד מתוסכלת – לא רציתי להמתין כל כך הרבה זמן. אז נרשמתי להכשרה אחרת במינכן – אני לא זוכרת אפילו מה זה היה, אולי גשטלט – אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עבורי. שאני לא נמצאת במקום הנכון. ממש אחרי יומיים הבנתי שזה לא בשבילי. ידעתי מבפנים שזה לא עבורי. ואז חיכיתי שנה, וכשהגעתי לביוסינתזה הכול הסתדר לי.
ואולי זה משהו שהייתי רוצה ללמוד בשלב מוקדם יותר של חיי: להישאר עם הידיעה הפנימית שלי, לסמוך עליה יותר, להכיר בה. זה מה שהייתי רוצה לגלות יותר מוקדם בחיים.
תודה גבריאלה, זו הייתה שיחה פותחת לב.
בעונג רב. היה לי כיף לדבר איתך – השיחה איתך העלתה אצלי זיכרונות יפים.
______________________________________________________________________________
שחר אטואן – בוגר מחזור 14, מטפל מוסמך. מנהל הדיגיטל והקהילה בבית הספר לביוסינתזה.