מאת שחר אטואן
היי דניאל, מה שלומך בימים אלה?
בסדר. כשהתחילה המלחמה הייתי בקייפטאון – נולדתי שם ויש לי שם משפחה שלא ביקרתי אצלה חמש שנים. נסעתי לביקור קצר לסדר כמה עניינים, ובסוף נתקעתי שם כמעט חודש. ובחודש הזה עוד טיפלתי ולימדתי בזום. כדי לחזור ארצה עברתי בין ארבע מדינות, בשלוש טיסות. אבל עכשיו אני פה.
אז את חדשה במציאות של המלחמה.
כן. ואני אומרת תודה לאל שהחיים המקצועיים שלי הם הדבר היחיד שלא התפרק בשנים האחרונות. איזה עוגן. אני מרגישה שזה מאוד הרחיב אותי כבן אדם. המסוגלות שלי להחזיק מצבים קשים – אני חושבת שלפני שש שנים הייתי טובעת, אבל דווקא בגלל הדברים שעברתי, אני מוצאת כוחות להחזיק מצבים מורכבים מאוד.
זה התחיל בקורונה, אבל המלחמה הכניסה הרבה אנשים למצבים של אובדן משמעות ואובדן ערך מאוד גדול. אני שמה לב איך אנשים רבים חווים עכשיו איך צורת החיים שהגדירו וחיו במשך שנים רבות – התפרקה.
אז מאיפה את ממש מתמשאבת?
בסך הכול אני בן אדם תלוש – לא נולדתי פה, אין לי כאן משפחה מורחבת. הגב שלי זה הידיעה שאני צריכה להמשיך לעבוד, ושהעבודה שלי מביאה טוב לעולם. זה הרבה.
בהחלט. ספרי לי קצת על הרקע המקצועי שלך, לפני שהגעת לביוסינתזה.
אני באה מעולם של תנועה. הייתי ילדה רוקדת – בלט, פלמנקו, כל חיי. ובגיל 18 הייתה לי דלקת פרקים חמורה בכל הפרקים מהמותן ומטה. זה היה מאוד חזק, כאבים יומיומיים, ומצאתי לעצמי דרך אלטרנטיבית לרפא את עצמי ויצאתי מהמחלה לגמרי באמצעות תזונה טבעית.
כשעליתי לארץ, חיפשתי להיות מטפלת בתחום. לא ידעתי בדיוק, אבל ידעתי שאני הולכת לחבר בין עולם הנפש והגוף והתנועה. חייתי בירושלים, הגעתי למכללת רידמן, והכרתי שם מישהי בשם ויקי לפלמן שהעבירה קורס שנקרא איזון גוף נפש. ורק מההרצאה שלה ידעתי שאני רוצה ללמוד ממנה. הצטרפתי לקורס שלה ומאוד התחברתי אליה.
בתקופה הזאת גם טיפלתי, כי למדתי רפלקסולוגיה וכל מיני תחומי מגע ותזונה. הייתי מטפלת, אבל המטופל היה פסיבי על השולחן ואני עושה לו מגע. וידעתי מתוך הריפוי של עצמי, שאם הבן אדם לא אקטיבי בתוך הריפוי שלו – זה לא ריפוי, זה פלסטר.
הסדנה הראשונה בביוסינתזה התקיימה איפשהו בנווה צדק בתל אביב. הגעתי לשם ביחד עם גיל, וליאת, וחווה. היינו מחזור שני בארץ. ואני חושבת שכולנו ידענו שהגענו למשהו מאוד מיוחד, אבל די ישבנו שם ארבע שנים לא ממש מבינים מה אנחנו עושים. היינו יושבים המון שעות יחד, לומדים יחד. זה היה מאוד חזק – גם החיבור שלנו לדבר הזה שלא ממש הבנו מה זה.
אני עברתי כבר תהליכי ריפוי עם עצמי. ובתוך הביוסינתזה, בתוך הלימודים, התחברה לי הבנה בין המחלה והמקום שבו חטפתי אותה בגוף – שזו טראומה מאוד מגולמת בילדות. זה התחבר לי בתוך סשן שעברתי עם אחד המורים, שבו פגשתי את הכעס שבער לי בעצמות. זה פתח לי כל כך הרבה על עצמי, והבנתי – זהו, בזה אני רוצה להתעסק. והבנתי שאני מאוד גופנית.
ומאז אני מאוד גופנית. בבית הספר זה "דניאל גוף" – זה ידוע, זה ברור שזה הפורטה שלי.
את זוכרת מה היה בביוסינתזה שתפס אותך?
הרבה דברים. תפס אותי הידע המאוד בהיר. הרי אני יודעת שהמון אנשים מתלוננים על דייוויד – שזה לא בהיר, שקשה להבין אותו, שהוא כותב בצורה מורכבת. אבל הוא דווקא מאוד בהיר בעיניי, מאוד מנוסח. מאוד התחברתי לכתיבה שלו, לאיך שהוא מנסח את הדברים.
בכלל המפה שלו, של שדות החיים, וההסתכלות שלו דרך זה – נתנה לי המון סדר. ואני בתקופה הזאת הייתי צריכה סדר לכל הדברים שאני יודעת. אז זה נתן לי סיסטם להרכיב בתוכי, וזה עזר לי.
הרגשתי – אני חושבת שמה שהכי תפס אותי בביוסינתזה זה הייתה הרגשה שלראשונה בחיים שלי אני מרגישה בבית. אני חושבת שעד שהגעתי לביוסינתזה הרגשתי זרה בכל מקום שהייתי – ופתאום לא הייתי זרה. קשה להגיד לך איך זה מרגיש. ועד היום זו הקבוצה שהיא שלי – זאת אומרת, אני חלק מהמייסדים של הדבר הזה פה.
ובשבילי זה לא רק שיטה טיפולית – זה תורת חיים, זה מפה שמארגנת את החיים. ואני רואה את הביוסינתזה כמעט כמו אורגניזם חי שיודע לבחון את עצמו ולעשות שינויים – לא רק המערכת, אלא השיטה עצמה. בתוך זה יש המון מקום להתפתחות של השיטה עצמה. שום דבר אינו קבוע.
את מטפלת כבר קרוב ל-30 שנה. עם אילו אנשים את עובדת בקליניקה?
במשך שנים התעסקתי המון בנושא של התעללות. גם אם זה היו אנשים עם הפרעות אכילה או התמכרויות למיניהן, הרקע היה התעללות. ואז התחילו להגיע אליי מתעללים – זה התהפך. זה היה מאוד מעניין.
אבל היום הייתי אומרת – יש לי הכל מהכל, חוץ מצעירים. אני לא עובדת היום עם אנשים מתחת לגיל 35. יותר מעניין לי לעבוד עם אנשים שיש להם כבר איזו קרקע מסוימת, שהם לא עסוקים ביסודות או בתחילת הדרך של לפתח מודעות על עצמם. זה יותר מעניין עבורי.
כשאת בקליניקה, האם יש רגע מסוים שבו את יודעת שזה עובד, שמשהו באמת מתחבר בתהליך?
יש הבדל בין לדעת שזה קורה, לזהות את הרגע הזה ולכוון לרגע הזה. יש גם לזהות איך אני מכוונת לזה – להחזיק את הדרך הזו.
אני חושבת שאני תופסת את עצמי הרבה פעמים מול מטופל, ואני שואלת את עצמי: באיזה מקום אני מקשיבה לו? כי בדרך כלל אני מחפשת להקשיב ממקום שבו המטופל נמצא בתוך הפרדיגמה שלו. נגיד הוא מאוד בראש – ואז אני מוצאת שאני מאוד בראש, ואני מתחילה לנתח. ואז אני תופסת את עצמי: "שימי לב מאיפה את מקשיבה". ואז אני מזיזה את זה בתוכי.
אז זה מתחיל ברגע של זיהוי של – רגע, מה קורה לי? איפה אני? לאן הוא משך אותי? זה מתחיל עם זה. אם אני מצליחה להזיז את זה, אז אני מתחילה לקבל המון השראה, המון יצירתיות. חלק מההשראה שאני מקבלת מגיעה בצורה של תנועות או דימויים, שכביכול הם לא רלוונטיים אבל הם קשורים. או איזה שיר יעלה לי, משהו – השראה מתוך העולמות שלי, אבל הוא רלוונטי עבור המטופל.
אני לא שמה על זה סימן שאלה, אני רק עסוקה במתי להשחיל את זה, או איך להביא את זה לחדר.
וואו, זה חזק. הפעם הראשונה שפגשתי אותך הייתה בלימודים, בסדנת לידה שהעברת לנו. איך הגעת להתמחות דווקא בזה?
לידה זה נושא שלי, כי אני נולדתי בניתוח קיסרי. וכשהתחתנתי ורציתי להביא ילדים – שאגב, הילדה הראשונה שלי נולדה בשלב של ההתמחות שלי בביוסינתזה – ידעתי שאני רוצה ללדת עצמאית. זו הייתה החלטה מאוד ברורה – אין מצב שאני נותנת למישהו את הכוח לנהל את הגוף שלי בדבר הזה.
ובאמת ילדתי את שתי הבנות שלי בבית – אלה היו שתי החוויות הכי עוצמתיות ומדהימות שהיו לי.
ומשם נמשכתי להיות דולה. הייתי דולה הרבה שנים, וליוויתי הרבה נשים וזוגות בתהליכי לידה. את עבודת הגמר שלי בביוסינתזה כתבתי על ליווי לידה. לכן זה היה טבעי שאעביר את הסדנה הזאת במשך המון שנים, כי הנושא היה מאוד קרוב אליי. עד שבאמת לא יכולתי לעשות את זה יותר, כי לא יכולתי להחזיק קליניקה, להחזיק מטופלים ולהיות זמינה ללידות.
את מלמדת כבר שני עשורים – מה את הכי אוהבת בהוראה?
קודם כול אני אוהבת את הגם וגם הזה – שיש גם בקליניקה וגם הוראה. זה מאוד משמח לפגוש קבוצות, לפגוש סטודנטים. ואולי לפני הכול – עבודה קולגיאלית, עם צוות. זה מדהים. אני מרגישה שלעבוד עם אנשים וליצור צוותים של אנשים, בין אם זה אסיסטנטים שאני עובדת איתם או צוות מובילים – זה מקור של כל כך הרבה תמיכה.
בסך הכול זה מקצוע נורא נורא בודד. אז בהוראה אני מקבלת המון תמיכה, המון למידה. זה נותן לי המון.
ובכלל ללמד קבוצות – אני מרגישה שזו פשוט זכות מאוד גדולה להביא מהידע שלי ולפגוש אנשים שסקרנים ללמוד מהניסיון שלי. ולכן אני הכי אוהבת ללמד באמת שנה שלישית ורביעית – שהם כבר יותר מבוססים, הם מגיעים בשלים לרגע הזה שבו הם כבר בהתחלה של לטפל. ויש לי הרבה מקום גם להכיל את הקשיים ולהיות איתם בקשיים שהם עוברים, וגם להראות להם מה אפשר לעשות שם.
עוד דבר שאני עושה לאחרונה ואני מאוד נהנית ממנו זה להמשיך ולעבוד עם קבוצות של בוגרים. הרבה סטודנטים שסיימו את ההכשרה ואמרו לי: "עוד לא סיימנו ללמוד ממך". כבר נפתחה קבוצה אחת, ובקרוב תיפתח עוד אחת. אני פוגשת אותם אחת לחודש באחד מהבתים שלהם – הם מארגנים את זה, אני רק מגיעה ללמד. ואני עושה איתם הדרכות כמו בשנה ד' עם הרבה פוקוס על גוף, ואני כל כך נהנית מזה.
טוב לדעת. דניאל, תודה על הזמן והפתיחות.
בטח, בשמחה.
______________________________________________________________________________
שחר אטואן – בוגר מחזור 14, מטפל מוסמך. מנהל הדיגיטל והקהילה בבית הספר לביוסינתזה.